דמיינו שאתם בני 24, צעירים.
אתם אנשים מוצלחים כאלה, קצינים ביחידה קרבית ,אפילו כבר קיבלתם כמה אותות הצטיינות.
אתם אנשים מוערכים, כאלה שמסתכלים עליהם בהערצה. דמות למופת בחברה הישראלית.
עתידכם לפניכם – והוא נראה ורוד.

אתם עומדים עוד רגע לסיים עוד תפקיד משמעותי שעשיתם בעבור המדינה שלכם – מפקדי פלוגה, להוסיף עוד תפקיד מפוצץ לרזומה שלכם..

בום!

פיצוץ חזק – רעש ובלאגן מוחלט מסביבכם!

אין לכם מושג מה קרה כאן הרגע.

אתם מרגישים כאבים בלתי נסבלים ואז מגלים – אין לכם יד.

אתם מדממים, רסיסים עפו לכם לפנים, בקושי מצליחים לראות משהו, אתם שרופים.

מה הייתם עושים?

נו.. יאללה, עכשיו!

נו…???

אתם שם??

הסיפור הזה קרה כבר ב23 לאוקטובר 2012 לבחור העונה לשם זיו שילון, סרן זיו שילון.
זה היה החלק האחרון של הסיור האחרון בסוף התפקיד שלו!
כמה שעות לפני שהיה אמור לצאת יחד עם חייליו לטקס סוף המסלול שלהם.
הוא פתח שער כדי לאפשר לכוחות הנדסה ושריון לשוב לארץ לאחר סיור – ואז זה קרה.

אז מה הוא עשה?

לקח לו כמה דקות ואז הוא התעשת – ולא סתם,
הוא לקח את החלק שנשאר מיד ימין שלו תוך כדי שהוא נותן פקודות ומנהל את האירוע בקור רוח כולל לתת פקודות לחובש שנבהל ממראה עיניו לחבוש אותו.
פינו אותו במסוק לבית החולים סורוקה בבאר שבע.

תוך כדי שמפנים אותו באלונקה עם פנים שטופי דם הוא מצליח להגניב חיוך למצלמה ומשהו שם תופס את כולם.
אז כולם עוקבים אחריו.
במשך 11 חודשים הוא עובר טיפול ארוך,קשה,אינטנסיבי על מנת להחזיר את ידו.
ומשם החיים נראים אחרת.

מה דעתכם?
איך הם נראים מאז?

תבחרו :

א. השתחרר מצה”ל וכיום עסוק במאבק לשרוד את חייו.
ב. הוא מתקיים מקצבה שמגיעה לו מהמדינה ובוכה כל יום במיטה.
ג. חברה שלו נפרדה ממנו והוא מחפש שידוך.
ד. אף תשובה אינה נכונה.

אתם במתח?

אז מה קרה לו מאז –

  • אין שנה שעוברת בה הוא לא משתתף ועושה למען הקהילה פרוייקטים שונים – בני נוער, נערים בסיכון,חיילים, נכי צה”ל , רק תבחרו.
  • הוא מעביר הרצאות על הסיפור שלו ומגייס כספים עבור צה”ל ועולם הרפואה ועל הדרך נותן השראה לאלפי אנשים.
  • יש לו עמוד פייסבוק מתוכו הוא פועל עבור שינוי בעולם.
  • לאחרונה בעקבות פרשת אלאור עזריה יזם הפגנה למען אחדות ישראל בעקבות הפילוג שחש שנוצר אליה הגיעו אלפי אנשים.
  • הוא הספיק גם להתחתן ולהביא ילד וילדה לעולם!
  • סיים את מרתון ברלין עטוף בדגל ישראל
  • התחיל אימונים אינטנסיבים ביותר לתחרות “איש הברזל”

מאמינים? גם אני לא.

אז מה קרה פה בכלל?
איך זה יכול להיות שיש בן אדם אחד שדבר כזה יקרה לו וכל האופציות שציינו למעלה ייראו הכי הגיוניות וטבעיות בעולם
ואיך יש אחד שלוקח את החיסרון והופך אותו ליתרון?

איך זה יכול להיות שממקום כל כך נמוך צומחים למקום כל כך גבוה?

ומאיפה לעזאזל כל הכח הזה לקום כל יום על הרגליים ולהלחם מחדש ?!

מלבד הרבה דברים שיכלתי לכתוב על המקרה הזה בחרתי להתמקד בכח הרצון שלו, במילים אחרות במוטיבציה של זיו.
אם מסתכלים על ההסטוריה שלפני הפציעה מגלים שיש לו אופי של ווינר –
אחד שבוחר לקחת יותר אחריות, דורש מעצמו יותר, חותר למצויינות באופן קבוע וממשיך כל פעם לפסגה הבאה.

אבל שוב – מאיפה זה מגיע? למה לו לקחת יותר אחריות ולדרוש מעצמו יותר בצבא כשהשיר הכי נשמע בצבא בימים אלה הוא “היום יום חמישי” ?

מה זה הכח רצון, המוטיבציה הזאת? מאיפה זה מגיע?

התשובה היא- יש לו “למה” שמוביל אותו, זה מה שנותן לו כח רצון.
והלמה שלו יבוא תמיד לידי ביטוי!
אם כחייל, אם כקצין, אם כלוחם ואם כפצוע ששוכב בבית החולים!

ול”למה” הזה קוראים תרומה למדינה, אפשר לקרוא לו גם להיות חלק ממשהו גדול ממך.
הטייטל לא משנה.
מה שכן אנחנו רואים גם כשהיום ,כשהוא כבר סמל למוטיבציה והתמודדות עם קשיים
הוא בוחר לקחת את הבמה שהוא ייצר לעצמו כל יום מחדש כדי לתרום מעצמו לאחר.

הוא כנראה מבין בנימים הכי עמוקים שלו שהחיים שלו הם לא עליו – הם על מה שהוא בוחר לעשות איתם עבור משהו שהם לא הוא עצמו.

אני מזמין את כולנו להסתכלות פנימה ולהתבונן – על מה הם החיים שלכם? הם עליכם? על האחר? על הבוס בעבודה? על כסף?

על מה החיים שלנו כאנשים בכלל?

מוזמנים לשתף אותי מה אתם חושבים.